סלפי בזמן אבוד
היום לפני שנתיים.
יום שישי, אנחנו נכנסים למטבח להכין ארוחת שישי בחוג המשפחה. היום מתוכנן הרכב משפחתי כמעט מלא והראש כבר מתמלא בהכנות. פתאום מצלצל הנייד ונדמה כאילו הצלצול קצר ונמהר. נדב מעברו של הקו , והקול אינו קולו של נדב, ליבי מחסיר פעימה. "אמא בואו עכשיו , מיד!" נדב מה קרה? אני שואלת בבעתה. נאחזת בשיש ויודעת משהו נורא קורה. "אמא בואו עכשיו , ניר." אמר ולא הוסיף.
עוזבים הכל ורצים לאוטו. אין לנו פרטים ו-10 דקות הנסיעה נראות כנצח. הכל מסתחרר לי ובי, נסיעה שלפני 17 שנה חוזרת ומטיחה קולות אימה על לוח ליבי. נעצרים בחריקת גלגלים מול ביתם של נדב ואורטל. שני אמבולנסים עומדים בפתח ביתם. עולים בריצה, נדב ואורטל כבר אינם . סהר ישנה על המזרון בסלון. האימה זועקת, מאיימת לחנוק ולמחוץ את ליבי . לא מצליחים להבין מה קרה ומה קורה. נכנסת השכנה ומספרת לנו בקצרה, ביושרה ובלי עטיפות. "ניר הפסיקה לנשום " כרגע אמבולנס מפנה אותה . נדב ואורטל כבר בדרך לבי"ח פוריה . גפן היה עד לכל הדרמה, לקחנו אותו למסיבת יום הולדת כדי להרחיקו קצת. אני מפרפרת, רוצה לצרוח קולי אינו נשמע, הבהלה והפחד משתקים אותי. יודעת בשכל בוגר ואחראי, עכשיו צריכה "להיות האדם הבוגר". סבתא קרת מזג ובשליטה. סהר ישנה לידי ואינה יודעת דבר. מנסים להבין קצת יותר מה קרה , הכל מבולבל מפחיד והחרדה מאיימת לשתק אותנו.
מצליחה לדבר עם אורטל, ומבינה שניר עדין בטיפול נמרץ והם אבודים בים של חשכה וחוסר וודאות. מזעיקים את איה לבוא לקדרים. אני נוסעת לפוריה להיות עם נדב ואורטל. לא הרבה זוכרת מהדרך . נוסעת לבד, האימה הופכת בהדרגה לוודאות ואיתה באות הדמעות. אני צורחת את נפשי למות . אולי זה טוב שאני לבד באוטו. הזוועה עוטפת אותי, והכאב פיזי חותך את חדרי הלב הזהות והממשות.
בפוריה יוצאת מהאוטו. יודעת שאם לא אצליח לאסוף את עצמי ולשים שלט לעצמי "עכשיו רק נדב ואורטל חשובים, תתאפסי על עצמך" מוטב שלא אכנס. נכנסת למחלקה וכבר כולם יודעים להפנות אותי לחדר שם ממתינים נדב ואורטל. ההבנה מעבירה בי חשמל צורב בכל גופי. אורטלי יושבת על הריצפה . מכונסת, מכווצת, אומרת לי שכבר במשך כמעט שעה מנסים להחיות את הילדה ועדין לא אמרו להם דברים ברורים. אני מנסה לחבק אותה ויודעת שהיא פצועה, שותת דם, ואין דרך להושיעה ממה שעוד לא נאמר במפורש. נדב חיוור , אסוף, אבוד. מתחבקים ארוכות ויודעים שאין מילים שיכולו להשתיק, להרחיק למנוע, את הנורא מכל. ההודעה הסופית מגיעה, אנחנו כולנו מתרסקים לרסיסי כאב וחושך.
הפרידה, הייתה ככניסה בשערי הגיהינום. אין אונים, כאב ,אובדן מצמית של ילדה תמה שכל כך דמתה לנדב, אהבה ענקית חסרת התוחלת שנופצה במחי יד , הכל כואב, זועק , מטלטל, חונק . רכנתי לחבק אותה בפעם האחרונה. התחננתי לחוש "נחמה פרוטה" , בידיעה שניר יצאה כבר למסעה חזרה אל העולם שזה מקרוב באה ממנו. ידעתי שקבלנו מתנה ומסר עמוק ואוהב עם מסת כאב שלא ימחה .
נותרתי לעמוד שם, בוהה באהבה נוכחת שמעתה תהיה נפקדת. הרגשתי כיצד נפער בור בליבי לעד.
Hozzászólások