אחי

אבנר,

כל שנה למחרת כיפור בשעה שהחושך צלמוות ,

אנחנו עולים לרמת הגולן .

עוברים בשתיקה כבר חמישים שנה את מה שהיה כהתחלה.

הולכים וניגפים, מחפשים את העץ שהיה סימן ההיכר לרגע שבו הכל נגמר.

וכשהיא עולה, תמיד כמו כל יום בשנה ,

אורה אכזרי, יוקד, מעוור ומסנוור אותך, החשוף בצריח.

יודעת, שהיה זה הדבר האחרון שראית, ולא הוספת.

בינות לקרני השמש, אלה של מעלה ומטה,

נשארת לעד חקוק על סלע קיומנו.