אחי

אחי,

גדלנו במרחק של שבע שנים.

אתה תמיד היית בשבילי אחי הבוגר האחראי,

הבכור, גאוות ההורים.

אני הייתי הקטנה במשפחה.

גדלנו בצירים מקבילים, נפגשים רק לעיתים.

שזרנו חוטים סמויים של אהבה ודאגה ,

העוברת בעינים ואין בה מילים.

רבנו ושמרנו זה על זו תמיד אוחזים באותה השמיכה.

היינו קנאים לבית ולמשפחה למרות הקבוצה.

היית לי מקור של בטחון ,

האמנתי שאיתך הכל יהיה אפשרי.

ומאז נותרה אצלי תמונתך ומבטך כמו שואל:

"נו, מה רצית להגיד? "

ואין למי להגיד..

נותרתי עם צלקת מדממת התולה מבטי במבטך.